ג'ֹון ווין במעברת בית-ליד

סיפור מאת דליה כהן-קנוהל

(פורסם ב"הכיוון מזרח" לחם בגד קורת גג, דיור ציבורי בישראל. 31.2017)

ג'ון ויין נעמד ליד גיגית הפח הסמוכה לברז דולף, הביט באוהלים החומים של המעברה הנטועים בחולות הזהובים. הוא הרגיש שהגיע הביתה. הוא שב לדיונות החול האהובות, ליְ ִלי ִדים העוינים מעבר לגבעה שפורצים מדי פעם בצהלולים ויריות, לבעלי הפרדסים המנוכרים מהצד הדרומי, לצדק המלא שיש לחפש: כי יש טובים ויש רעים. כאן הוא יקים את החווה הגדולה ביותר באזור. ילד ניגש ושאל אותו את מי הוא מחפש, הוא אמר "אני מחפש את הגברת אַ ְע' ָדס שהגיעה מטהרן עם שני ילדים." הוא צעד בעקבות הילד המשועמם שרץ לפניו. הם חלפו על פני אוהלים עם נשים עמלות, והוא שוב היה נער צעיר באולם קולנוע - ילד סקרן שנמלט מעבודתו בבזאר של טהרן, אל בית הקולנוע האפל לצפות בסרט חדש שהגיע מאמריקה בכיכובו של ג'ון ווין. בכל פעם התפעל מהעלילה שפורסת בפניו את אישיותו המופתית של הבוקר שמתגבר על כל הקשיים וגואל את האנשים סביבו. לאחר הגיעו לקיבוץ לפני כשנתיים, הפך למומחה בכל הנוגע לגיבורו כוכב המערבונים, וכך זכה לשם ג'ון יוסף.

אנשים מיואשים ישבו על שרפרפים בפתחי אוהלים, מדברים שפות שונות רק לא עברית. אבל הוא המשיך לצעוד מנותק מכל זה לבוש במכנסיו כמכנסי בוקרים, בלוריתו עשויה בקפידה והוא אומר בלבו: אל דאגה אנשים, אני אעזור לכם.

לפני שעזב את הקיבוץ הפצירה בו אהובתו שיישאר. היא הייתה בתם של מייסדי הקיבוץ ובשנה הבאה תלך ללמוד בסמינר למורים. "איך תוכל לעזוב מקום כמו הקיבוץ על כל האידיאלים שלו, ותלך למקום שאין בו כלום רק אנשים מובטלים ואומללים?" והוא אמר לה: שם בין יושבי האוהלים ארגיש טוב. אמי האלמנה זקוקה לי נואשות. אוכל להציל את האנשים הטובים האלה מידי הרעים. היא הביטה בו מופתעת "על מה אתה מדבר? מי הם הרעים?" הוא הביט בה מופתע "מה את לא יודעת? כולם שונאים את יושבי האוהלים. אלה יורים לכיוונם, ואלה מגרשים אותם מהפרדסים והשדות. אף אחד לא נוהג בהם בצדק!" היא כעסה "ואתה תביא להם אותו? אתה לא מבין שאין שם כלום במעברה? רק חולות, ייאוש ואבטלה!"

ג'ון יוסף הביט משועשע בעז העצבנית שהתכתשה עם החבל שקשר אותה למוט אוהל. שני ילדים הצטרפו למדריך הצעיר שצעד לפניו. הם צעקו מבחוץ "גברת אע'דס". הוא שמע את אמו מצווה על הילדים להביא לה מים מהברז המרכזי. הוא צעד פנימה, אמו ספקה כפיה וצעקה את שמו "יוסף ג'אן" ואחיו הקטן רץ לקראתו בשמחה. ראשי אחיו היו מגולחים. ג'ון יוסף הוציא מכיסו תמרים ונתן לבני משפחתו. אמו ישבה על מיטה עם כיסוי צבאי. היא מחתה דמעותיה וחייכה "כמה יפית בני! נהגו בך יפה שם, לא?" – "כן," אמר. "יפה מאוד." היא הביטה סביבה ואמרה "יוסף ָג'אן, ראית לאן הביאו אותנו? מה היה רע לנו שם? מה היה רע לך? לו רק היית נשאר, גם אנחנו היינו נשארים. אמרתי לאחותי אם לא נמהר, מי יודע מה יקרה ליוסף שם בקיבוץ? בטח ימצא כלה לא פרסייה, לא עלינו, אולי אפילו לא ָהאמדנית!" יוסף קם על רגליו, היא ניסתה להושיב אותו "שב, אני אביא לך תה. אתה חייב לעזוב את הקיבוץ ולבוא אלינו, לעזור לי לחיות כאן, לא נעים לי להגיד לך, בקושי יש לנו מה לאכול!" הוא הניח ידיו על מותניו "אל תדאגי, אני אטפל בכול."

אהובתו הופתעה לראות אותו שב. היא רצה אליו בשמחה וחיבקה אותו: "ידעתי שתחזור." ג'ון יוסף הרחיק אותה מעט ואמר, "אני לא חוזר. באתי לקחת את בגדיי." היא אמרה לו "אבל ביתך הוא כאן, אתה לא מבין?" הוא חיפש את החולצה הלבנה שהביא ללבוש בשבתות ואף פעם לא לבש." במקום שבו אני מרגיש שייך, שם הוא הבית. אני שייך לאלמנה וליתומים." היא זינקה מכיסאה ונעמדה מולו, "אז מה אתה אומר? אני אצטרך להיות יתומה כדי שתרחם עלי ותישאר אתי?" "את יודעת שלא לזה התכוונתי. הם זקוקים לי מאוד. את לא. לכי, המשיכי ללמוד, שמחי את הורייך. את לא צריכה אותי."

הוא ארז בתרמילו את בגדיו המועטים. היא אחזה בידו והוא הביט אל תוך עיניה הכחולות. "חשוב על עצמך! איזה עתיד מחכה לך שם? שממה. ככה אתה מזלזל בחייך?" הוא הביט בה וידע שיתגעגע, אך הוא לא שייך לה. הוא שייך לאישה שבאוהל ולשני היתומים. אולי הייתה זאת טעות לעזוב אותם לפני שנתיים. לבסוף נתרצתה ואמרה, "אני כאן, אם תרגיש שאתה רוצה לחזור." הוא אמר לה "תודה." אחר כך צעד לעבר רפת הקיבוץ ונטל את הסוסה האהובה עליו, התיר את החבל שהיה כרוך על צווארה, קפץ, התיישב על גבה והחל לדהור לכיוון האוהלים. הוא עצר לרגע את הסוסה, הביט לאחור אל בתיו הנמוכים של הקיבוץ ולא ידע מתי שוב יראה את המקום. עליו למהר לפני שיבחין מישהו בחסרון הסוסה. בסופו של דבר הם יבינו שלא הייתה לו בררה. איך יוכל להגן על יושבי האוהלים בלעדיה? הסוסה דהרה בדרך החולית בפרדס עמוס בתפוזים. הוא ירד מהסוסה וקטף תפוז, חולם על היום בו ישכנע את מי שצריך, להקים פה חווה גדולה.

כשנכנס עם סוסתו למעברה, רדפו אחריו ילדים מעריצים וצעקו בהתלהבות את שמו. אחר כך ביקש כל אחד לגעת בסוסה היפה שקראו לה בּוֹ ְמ ָבּה. כתמי לבן וחום עיטרו את גופה. היא נעמדה ליד האוהל של אמו והוא קשר אותה למוט של האוהל סמוך לעז העצבנית. היא החלה לאכול עשב והעז חרגה ממנהגה והחלה לשחק עם הסוסה את משחק הנגיחות שכה אהוב עליה. ג'ון יוסף נעתר לתחנוני הילדים, העמיס אותם בזה אחר זה ופסע עמם בשבילי המעברה. נשים קראו לו "זה מה שהיה חסר לנו? למה הבאת לכאן סוס? הרי אין לנו מה לאכול, איך נאכיל סוס?"

אחיו סיפר לו שאמם יצאה למושב הסמוך להביא עשב לעז המסכנה ובקרוב תשוב. האם איחרה לשוב, גו'ן יוסף המודאג חשב לצאת עם סוסו לחפש אותה. לפתע הגיע אמו בוכייה. שכנתה מיהרה להציע לה כוס מים "מה קרה אע'דס חנוֹם? ספרי מה עשו לך?" היא המשיכה לקונן "אוי איזה בושה, מה בסך הכול עשיתי? אספתי עשבים להאכיל את העז שלי המסכנה שאין לה כאן מה לאכול, לקחתי עשרה תפוזים וחזרתי. השמן ראה אותי לוקחת מהפרדס שלו, הוציא את המקל הגדול, פיזר את העשבים שאספתי בשק וגילה שם את התפוזים. אתם לא מתארים לעצמכם איזה צעקות צרח עלי המן הרשע. ברחתי, פחדתי מהכלב." ג'ון יוסף צעד עם סוסו לקראתה, היא ראתה אותו וצעקה "מה זאת החיה הזאת? תיקח אותה מפה!" הוא הסביר לה "זה סוס שהבאתי מהקיבוץ." היא לגמה מהמים "במקום סוס היית מביא אוכל!" אחד הילדים הביא דלי עם מים להשקות את הסוסה. היא הריחה את המים המעופשים החמים וויתרה.

במקרים כאלה צריך לדהור ולחשוב.

הוא העלה את אחיו על הסוס, דוהר בשבילים מערבה. ים של חולות זהובים מסביבו ואחיו צוהל בשמחה, מתקשה להאמין כי החיים זימנו לו אושר כזה. תמיד ידע שאחיו הגדול והגיבור יבוא ויציל אותו. ים כחול התפרש מאחורי גבעות הכורכר. הוא רכב בזהירות בירידה אל המים. הסוסה צהלה בהתרגשות והוא הניח לסוסה לדהור בזהירות במים הרדודים. אחיו צעק, "כמה טוב שבאת, נמאס לי לשמוע את אימא מתלוננת, קשה לי ללמוד את השפה, והיא אומרת לי: תלמד לכתוב ותלמד חשבון, כי לך תהיה חנות נעליים בנתניה. אבל אני לא רוצה חנות נעליים." יוסף שאל, "מה אתה רוצה לעשות?" הקטן ענה, "אני רוצה להיות כמוך, לרכוב על סוסים."

בדרך חזרה אל אוהלי המעברה, ידע מה יעשה. הוא אסף חמישה ילדים וחייל בחופשה. יחד יצאו אל פרדסו של השמן. החייל הצמוק נשא את נשקו על כתפו. פניו היו מתוחים, הוא אמר: "תזכור שאני לא רוצה להסתבך. אתה כאן כבר שנתיים, לא צריך להסביר לך שאנחנו חשודים גם אם לא עשינו דבר. אני לא מזיז את הנשק הזה מהגוף. לא בא לי לשבת בכלא." ג'ון יוסף חיבק את כתפו, "אל תדאג. אנחנו רק מפחידים את השמן. אתה יודע שהאיש הזה גיבור על נשים כמו אימא שלי. נראה אותו עומד מולנו."

ג'ון יוסף רכב על סוסתו אוחז בידו מקל. בעקבותיו צעדו מלוויו עם סלים בידיהם. ישיבה על גב סוס מזקיפה תמיד את גבו התמיר. הוא שאל את עצמו איך זה שגדל בעיר טהרן ולא רכב יום בחייו על סוס? לא ראה את הטבע? הוא עצר את סוסתו ואמר לקבוצה, "תזכרו, אף אחד לא עושה כלום בלי הוראה שלי!" הוא הוליך את המשלחת אל קצה הפרדס שפנה אל ביתו הגדול של השמן. על פי אות שנתן להם, החלה החבורה לקטוף תפוזים, לאכול ולמלא כמה בשקים. הוא עמד כמשקיף בוטח, ממתין לשמן שיצא משם כדי שיוכל להפליא בו את מכותיו, לתת לו להבין כי אין לנהוג כך באישה רעבה. השמן לא יצא מהבית. החבורה סימנה לו בלחש: להמשיך? הוא סימן להם: מספיק, הולכים. הם החלו לצעוד בשביל לכיוון האוהלים. באמצע הדרך, כשהגיעו בערך אל מגדל המים, שמעו דהרות של סוס ונביחות כלב. השמן היה בעקבותיהם על סוסו הסובל מכובד משקל בעליו.
 

השמן חסם את דרכם והורה לכלבו לתקוף. הכלב הסתער לכיוונו של הילד הקטן בחבורה, ג'ון יוסף זינק מגב סוסתו והניף את מקלו הגדול, הכלב נסוג. השמן המשיך לעודדו בקריאות נוספות, מבטיח לו כנראה אוכל ראוי. הכלב זחל לאטו. ג'ון יוסף חטף את הנשק מהחייל, כיוון לגופו של הכלב והרג אותו. יללות נשמעו מפיו של הגוסס, השמן צעק "מה עשית? אתה נורמאלי? עם נשק של חייל? אני הולך להביא לך את כל משטרת נתניה. חכה ותראה!"

ג'ון יוסף רכב על סוסו ואחריו הלכה החבורה גאה במנהיגם שעשה צדק, שהראה לילידים כיצד יש לנהוג ביושבי האוהלים. אמו התיישבה לצדו באוהל והוא הבטיח לה שהוא נשאר ִאתה כאן, ימצא עבודה בעיר ויביא לה כסף כדי לשלוח את א ָחיו לבית הספר. כך ישבו באוהל ורקמו חלומות, בחוץ ישבו חבורה הולכת וגדלה של ילדים. הם הכתירו אותו כגיבור המעברה.

לפתע הגיע אחד הילדים בריצה וצעקות: "שוטרים, שוטרים הגיעו!." ג'ון יוסף נטל את מקלו, התיר את החבל ממוט האוהל, צעק לאמו "אימא אני עוד אשוב." הסוסה דהרה בעליצות מבלי שהיה צריך לכוון אותה, היא חזרה לקיבוץ. הוא הבטיח לעצמו שיישאר כאן עד שיירגעו הרוחות, אחר כך יחזור לאוהלים ויקים שם את החווה הגדולה ביותר באזור. מחוץ לביתה ישבה חברתו וקראה ספר. היא הרימה את עיניה ואמרה בשלווה, "חזרת מהר, הכול בסדר?" הוא אמר, "כן, הכול מצוין. בקרוב אבנה חווה גדולה בשכונת האוהלים. הסוסה התגעגעה הביתה."

© דליה כהן-קנוהל

cohendal@gmail.com