מסע לבוסניה: בביתו של המשורר הלאומי מאק דיזדר
תקציר
עם סיום המלחמה בשנת 1995 מנסים ראשי הממשל והחברה הבוסנית-הרצגובינית ליצור זהות לאומית חדשה, כזו שתאחד את כל הפלגים בחברה. שירתו של מאק דיזדר (Mak Dizdar 1917-1971) נבחרת על ידם להיות אחד העמודים עליה בונים את התרבות החדשה והזהות הלאומית של בוסניה והרצגובינה. מי היה מאק דיזדר? מדוע הייתה שירתו היה לאבן שואבת עבור הזהות החדשה וגשר בין השסעים של החברה הבוסנית?
מאק דיזדר הוא משורר לאומי שמקובל על הבוסנים וגם על הקרואטים. תופעה זו מפתיעה ומעורר מחשבה. כשנחשפים לסיפור חייו רואים כי הוא שזור בהיסטוריה הקשה של הבלקן ושל אירופה. הוא השתייך לקבוצת פרטיזנים אנטי פשיסטיים, נלחם לצד טיטו, וסייע לחבר יהודי, להימלט עם מסמכים מזויפים. האוסטשה (תנועה קרואטית לאומנית-פשיסטית) חיפשו את מקום הימצאו, וכשלא מצאו אותו, איימו על אימו ואחותו, ואחר כך הוציאו אותן להורג. אירוע זה רדף את מאק דיזדר כל חייו.
דתו של דיזדר הייתה מוסלמית ובכל זאת, גם הנוצרים הבוסנים וגם הקרואטים, רואים בו משורר לאומי. כיצד אפשר להסביר תופעה זו?
ההסבר לתופעה החידתית הזאת נחשף בפנינו בזמן הרצאה שהרצה נכדו, גורצ'ין דיזדר, בכנס במוסטר. שם מתחיל מסענו אל ביתו של המשורר בעיירה סטולץ'.
בעיר מוסטר מתקיים מזה שבע שנים, כנס המאחד חוקרים שונים שעוסקים בנושאים תיאולוגיים, חברתיים ותרבותיים הקשורים לאיחוד ופלורליזם [ INTERNATIONAL CONFERENCE UNITY AND PLURALITY IN EUROPE (ICUPE), ]
מוסטר היא העיר עם הגשר המפורסם. הגשר העותומני הזה הפך לסמל מרכזי של המלחמה שהסתיימה בשנת 1995, שלאחריה נותר מרוסק, שבריו מונחים בנהר שמתחתיו. למוסטר יש רובע עות'ומאני עתיק, הנמצא בסמוך לגשר ששוחזר. סמטאותיו מזכירים בתים ומונומטים ביפו ובירושלים. גם כיום מפוצלת העיר לשני חלקים שהנהר חוצה אותם: הנוצרי והמוסלמי עם קשרים מועטים ביניהם. בכנס בו השתתפנו [יולי 2012] דיבר חוקר בוסני צעיר מסרייבו ששמו גורצ'ין דיזדר, על מקורות המצבות הימי ביניימיות הניצבות בשדות פתוחים במקומות רבים בבוסניה וגם בסמוך לסטולץ', עיירת הולדתו של סבו המשורר מאק דיזדר. עוד באותו ערב ביקשנו ממנו לראות את המצבות. לשמחתנו, סיור זה התרחב להכרות עם הסיפור המרתק של משפחתו.
כאמור, מסע זה עורר שאלות לגבי דמותו, והתהליך בו הפך למשורר לאומי נערץ, שנים לאחר פטירתו ולאחר המלחמה. שירתו מעטרת אנדרטאות לזכר המתים במלחמה האחרונה, ודיוקנו נמצא על שטרות כסף.
התשובה לשאלות אלה, נעוצה כנראה בפתרון שהציע המשורר מאק דיזדר לזהות השבורה של בוסניה, הוא הציע את ה'דילוג' אחורנית מעבר לנצרות והאסלאם, אל התושבים הבוגומילים הטרום-אסלאמים, שהיו בעיני הכנסייה ברומא 'כופרים' ונרדפו על האינקוויזיציה.
כיצד הגיע האסאלם לבלקן שהיה ברובו נוצרי?
השלטון העות'מאני שהחל במאה ה 15 בבלקן הביא איתו המרות דת קולקטיביות. הדת שקדמה לאסלאם בבלקן, הייתה האמונה הבוגומלית שהיתה זרם בנצרות המזרחית ובתקופה מסוימת דת המדינה של בוסניה והרצגובינה בימי הביניים. האמונה קרויה על שמו של מייסד הזרם במאה העשירית, הכומר הבולגרי ירמיה בוגומיל. ביסודה של הדת הבוגומילית נמצא הרעיון הדואלי של קיום הטוב והרע בבריאה. לקראת סוף המאה השתים עשרה האמונה התפשטה לאיטליה וצרפת.
הרעיון הבוגומילי היה שייך לזרם גנוסטי, שמקורו בנצרות קדומה כמו זו שהייתה במצרים ואנטיוכיה, כממשיך של מסורות גנוסטיות פאגאניות ושל המיסטיקה הפרסית של זרתוסטרא. המשותף לכתות הגנוסטיות היה: האמונה כי העולם בו אנו חיים נברא על ידי כוח רע. זהו מקור הסבל האנושי. הגאולה באה באמצעות הידיעה (גנוסיס) כי מעבר לעולם בו אנו חיים, נמצא הכוח הטוב שניתן למאמין לדבוק בו בתודעתו.
הבוגומילים הוציאו מהכנסיות את ספלי הקדושים וחפצי הקודש, הטיפו להמונים לא לשמוע לעשירים והאדונים ולהתנגד באופן פסיבי . מייחסים להם את דחיית הנס שבלידת ישו,את השילוש הקדוש, את הסקרמנטים, את תקפותם של הטקסים וכתבי הקודש, את הניסים. הם לא קיבלו את סמכות האפיפיורים, לא ראו את ישו כבן האלוהים. .
מכאן אפשר להבין את הרדיפה השיטתית של הכנסייה הממוסדת אחר הבוגומלים.
רדיפת הכתות הנוצריות הגנוסטיות החלה מאות שנים לפני התפשטות הדת הבוגומלית. זה קרה לאחר שהנצרות הפכה לדת המדינה של הרומים והביזנטיים.
הבוגומילים שהושמדו , [חלקם המיר את דתו לנצרות ולאסלאם], השאירו אחריהם 60 אלף אבני מצבה הנקראים סטצ'י [Stecci, יחיד: סטאצ'ק] בעיקר בהרצגובינה.
המצבות החלו להיווצר במאה ה 11 והגיעו לשיא במאות 14-15 עד כניסת הכיבוש העות'מאני. הסטצ'י הוכרו על ידי אונסקו ושולבו ברשימה של אתרי מורשת עולמית . בשנת 2009 הסכימו הממשלות של בוסניה הרצגובינה, קרואטיה וסרביה ומונטנגרו, להכריז על הסטצ'י כמורשת תרבותית משותפת שלהם ברשימה של המורשת העולמית של אונסקו.
מרבית הסטצ'י, מאויירות בכיתובים ומוטיבים דקורטיביים שונים. הן אינן מקושטות בצלבים. האפיון הבולט של המוטיבים הדקורטיביים, שרבים מהם נותרו חידתיים עד היום הם: רוזטות, עלי גפן, שמשות וירחים. מוטיבים פיגורטיביים כוללים דמויות ציידים ולוחמים עיטורים גיאומטריים. מוטיב מסתורי נוסף הוא כף היד, המושטת קדימה פרושה, מעוררת שאלות.
נטייתם של מעצבי הזהות הבוסנית החדשה, לאמץ את יצירתו של דיזדר, שהתייחס בספרו 'הישן באבן' אל המצבות הסמלים, והתרבות הבוגומילית, מזכירה במידה מסויימת את הפנייה של אנשי התנועה הכנענית בארץ, אל המקורות הטרום מקראיים וטרום חזל"יים - אל הבראשית הכנענית פגאנית, כניסיון לפסוח על התרבות הגלותית, אך גם כאלטרנטיבה להשתלבות במרחב. בשיר "את נשמת" , שמהדהד את תפילת 'אל מלא רחמים', מאזכר רטוש את ענת ואלי כנען ולא את האל היהודי. ברוך קורצוויל ציין כי הכנענים הלכו בעקבות קודמיהם, טשרניחובסקי וברדיצ'בסקי שכבר התרפקו על סמלים פגאניים.
גורצ'ין דיזדר, נכדו של המשורר דיזדר הסיע אותנו במכוניתו הקטנה אל עבר עיירת הולדת סבו, סטולץ'. בדרך עצרנו לצד שדה זרוע במצבות ויכולנו לראות מקרוב את מה שתיאר גורצ'ין יום לפני כן בהרצאתו. החום המשיך להכות בנו ואנו המשכנו בנסיעתנו לסטולץ'.
העיירה נמצאת בהרצגובינה, על נתיב שחוצה אותה ומחבר את האזור ההררי של המדינה עם אזורי החוף, דוברובניק ומונטנגרו. בגלל אקלימה הנוח, הצמחיה העבותה והנחל החוצה את העיר , התיישבו במקום עוד מהעת העתיקה, רומאים ועבדיהם.
בביתו של המשורר היו הוריו של גורצ'ין שנמלטו מהחום הכבד אל תוך חצר פנימית מקורה בשיחי גפן. . זהו בית הקיץ של משפחת דיזדר, המתגוררת במשך השנה סרייבו. מהשיחה עם אביו של גורצ'ין, מאג'ו (majo בנו של מאק דיזדר ), נודע לנו כי המשורר היה נשיא איגוד הסופרים של בוסניה. כאן נחשפנו לחלקו במלחמת העולם השנייה בפעילות הפרטיזנים ולחברו היהודי. האירוח הלבבי כלל סיור בקומה השנייה, שם הקימו בני המשפחה ארכיון קטן למבקרים הכולל תמונות ספרים וחפצים שונים. בחצר המרכזית שם ישבנו, דאגו בני המשפחה להביא עבורנו פירות ושתייה חמה, נרגשים מהעובדה כי הגיעו אורחים מירושלים לבקרם. אביו של גורצ'ין שאל אותנו האם קיים מקום ששמו 'ג'הנום'? ואנו ענינו בצחוק כי ביתנו נמצא לא הרחק משם, לא הרחק מגיא בן הנום בירושלים.
השהות בכנס הזה, (אותו יוזם ומארגן, סגן נשיא בוסניה לשעבר, רוזמיר מהמוטצ'יאץ [Rusmir Mahmutcehajic]) לאורך כמה קייצים, עזרה לנו להבין מעט מפרדוקס הזהות בבלקן בכלל ובבוסניה בפרט.
עם סיום המלחמה 1995, אלפי אנשים נהרגו, רבים נעקרו, ומרבית ממטלטליהן הוחרמו או הפכו הושמדו. בבוסניה נשארה בלתי יציבה. למרות שהודות להסכם דייטון, השלום מובטח, לא קיימת תחושה של איחוד לאומי כי המלחמה ניתקה אנשים רבים ממקורותיהם ומסביבת מגוריהם.
המציאות שלאחר הסכם דייטון היא חלוקה לאומית שבנויה ברובה על חלוקה דתית. הגבולות בין שלושת הקבוצות מודגשים וכל קבוצה – מוסלמים-בוסנים, סרבים, קרואטים - נאחזים יותר ויותר המאפייניהם הפרטיקורליסטים.
בכנס של מוסטר שכותרתו היא "כנס לאיחוד ופלורליזם" הרי אין הרגשות שקטים אף בין הבוסנים. פניתי בשאלה לחוקר ספרות נודע מסרייבו מה דעתו על הרומן "פרוייקט לזרוס" שכתב בן עירו אלכסנדר המון, החי בשיקגו, אודות געגועיו לסרייבו. הוא ענה בסערת רגשות: לעולם לא יקרא את כתביו של המון, מאחר והוא נמלט לשיקגו בתחילת המלחמה שם בילה את זמנו בשלווה. לכן, לא יוכל הוא, בן סרייבו שחי בה מופגזת ונורית על ידי צלפים, לקרוא את "הסנטימנטים המזויפים של המון". לדידו, היה צריך המון לשוב לסרייבו המופגזת כפי שעשו רבים ולהיות עם חבריו ומשפחתו.
בספרה Stone Speaker: Medieval Tombs, Landscape, and Bosnian Identity in the Poetry of Mak Dizdar. New York: Palgrave, 2002 כותבת אמילה בוטורוביץ' (Amila Buturovic') כי לבוסניה שלאחר התפוררות יוגוסלביה ולאחר המלחמה, לא היה 'אימאז' של אומה' כי בוסניה לא הייתה אומה אלא בית ללאומיות של שלושה מרכיבים: סרבים, בוסנים קרואטים, ובוסנים מוסלמים. בוסניה מצאה עצמה לאחר 1995 מנסה לעצב את זהותה שאינה יכולה להסתמך על סמלים של דת מסוימת. בתוך תהליך זה מוצאת שירתו של מאק דיזדר את ליבם של מעצבי הזהות והתרבות החדשה. אוסף שיריו 'הישן באבן' הציף את התודעה והשיב את זכרם של הבוגומילים הנרדפים, תושבי בוסניה של ימי הביניים, אל בוסניה החדשה. דיזדר כותבת בוטורוביץ', הצליח לאחד את רגישויות ההווה ושירתו הציעה מצע של זהות משותפת לבני הפלגים השונים בארצו. דיזדר איפשר לבני עמו בהווה, 'לדמיין עצמם' כקהילה לאומית. הוא עושה זאת תוך קישור לעבר הימי ביניימי. קישורו זה למצבות ולאמונה הבוגומילית, מציבה את הזהות הבוסנית כהמשכה של זהות לימינאלית קדומה.
שירתו של מאק דיזדר והזהות הבוסנית
שירו "מילה על אדם", נאמן לעידן בו נוצרו המצבות. הוא מהדהד את המחזה הימי ביניימי הידוע 'כל אדם' . במחזה זה, כמו ביצירות ימי ביניים רבות, קיימות תובנות שעוסקות במוות
. מוטיב 'מחול' המוות',לדוגמה, בא לידי ביטוי בשירה בדרמה ובאמנות החזותית, הוא מושג אלגורי מימי הביניים. למוטיב זה נוסף הכיתוב 'זכור את המוות'. במחזה 'כל אדם', המוות בא לקחת את כל אדם, וזה מבקש מידידיו ללוותו אל הקבר, אך הם פונים לא עורף. כך כותב דיזדר בשירו "מילה על אדם" :
"נעול בָבָשר/ כָלוא בעצמות/ דם מהפצע מהפצע בבשרך/ מסולק מגן העדן/ לחם ויין/ אתה משתוקק/ אבל אין דבר לאיש מלבד אבנים ועשן./ משתי הזרועות האלה ,האם אחת מהן אינה שלך?/ האחת שרוצה את השנייה להרוג?"
האוסף 'הישן באבן' מעורר לחיים את העולם הקבור מתחת למצבות ואת תרבותה של בוסניה הרצגובינה שהוחלשה בגלל כוחות של היסטוריה שנישלו את בוסניה מהרצף התרבותי שלה. היה זה השעבוד האימפריאלי הכפול, ראשית העות'מאני ואחריו האוסטרו-הונגרי. התפיסה והפרשנות של מק דיזדר את המצבות היא: מה שעכשיו קיים במולדתנו הוא מורשה של הזמן העתיק אך גם השפעות של הפלישות האימפריאליות, זאת 'קהילתנו המדומיינת'.
השיר "מרירות" [גורצ'ין] מבטא את המועקה מפלישות אלה:
נָח / החייל גורצ'ין/ ואדמתו/ אדמת מורשת של אחר./ לא פגעתי בזבוב/ביום או בליל/ חייל נשארתי/ והייתי בחמישים וחמש מלחמות/ בלי מגן ושריון/ לו רק לפעם אחת/ המרירות תידום/ אוי, גורצ'ין [מרירות]/ נוגעתי בכאב מוזר/ לא חוררתי על ידי חנית/ לא נוריתי באמצעות חץ/ לא נחתכתי על ידי חרב/מתתי מכאב/ כאשר אהובָי/ נלקחו לעבדות. "
עבור דיזדר, 'לזכור' את העבר הבוסני הזה, מאפשר לו לדבר בשירתו על דיאלוגים שעוסקים בבינאריות המתים והחיים, אינדיבידואלי אוניברסאלי, בן מוות, אלמוות. כמו בשיר "קו החזית".
"מהאבנים הלבנות צמח נבט/ מיד עתיקה מִפָנים אפלות/ הוא צמח וגדל למערכת פרחים לבנות./ צפור עפה מתוך קינה הנסתר/ לתוך מעגל נסתר של חלומות לבנים ובודדים / עפה הציפור מהענפים הירוקים/ האם בקו חזית זה יהיה נחש/ האם יכול נחש בלי הארס / בלי צחוק סודי שהוא צוחק?/ מאבן לבנה צומח נבט/ מיד עתיקה ומפנים אפלות חיים צוהלים/ מהאבן הידועה בוער סימן של הנצח."
בעוד שבמקרה של הכנעניות, מקובל להניח כי לגישתם לא הייתה השפעה מכרעת על הזרם המרכזי בתרבות ופוליטיקה הישראלית, הרי יצירתו של דיזדר ומערכות המצבות מהתקופה הטרום אימפריאלית, הפכו לסמל מרכזי ומקובל.
בפברואר 2013 , כחצי שנה לאחר ביקורנו האחרון בבוסניה, סיפר לי נכדו של המשורר, החוקר גורצ'ין דיזדר, כי אביו מאג'ו, אותו פגשנו בבית המשורר, נפטר. לפני פטירתו ביקש מבנו גורצ'ין כי ימסור לי מספר שירים כדי שיתורגמו לעברית. תרגומים אלה מוקדשים לזכרו.