סופרים בתנועת ההתנגדות לרצח העם בקונגו בראשית המאה העשרים: מארק טווין; סר ארתור קונאן דוייל; ג'וזף קונראד.

בראשית המאה העשרים התרחש רצח עם בשני מקומות שונים בעולם. הראשון התרחש בצורה שיטתית בקונגו באפריקה והשני כנגד העם הארמני. כשדנים בג'נוסייד עולות לעתים השאלות: היכן היו אנשי הרוח? איך ייתכן שלא זעקו מספיק? המחזאי יונסקו עסק בזאת במחזה שלו "הקרנפים". לדידו, אנשי הרוח "התקרנפו" בזמן הפשיזם.  באירועי הזוועות שהתרחשו בקונגו בראשית המאה בו נרצחו כעשרה מליון אנשים, והם גרמו להתערבות מפתיעה של שלושה סופרים ידועים ומוערכים. מעניין לראות כי שלושת הסופרים כתבו פעלו והשפיעו דרך תנועת מחאה שהתעוררה באירופה ובארצות הברית.

 

בין השנים 1908-1885, תועדו הפרות רבות של זכויות אדם ומעשי זוועה שבוצעו ב"מדינה החופשית  של קונגו" [היום: "הרפובליקה הדמוקרטית  של קונגו"] שבזמנו, הייתה קולוניה תחת השלטון האישי של המלך הבלגי לאופולד השני. זוועות אלה התאפשרו במסגרת של מדיניות עבודה בכפייה שהייתה קשורה לאיסוף גומי טבעי לייצוא. פרשה זו קיבלה את הכינוי "הגומי האדום". בעקבות ההרג השיטתי, כריתת אברים, המחלות, הרעב, והצטמצמות הילודה מתו מילונים.

 

תנועת נגד שבסיסה היה בארצות הברית ובאנגליה, הצליחה לגרום למלך לאופולד לצאת מקונגו ולהשאיר אותה בידי הממשל הבלגי.

שלושת הסופרים החשובים מארק טווין; סר ארתור קונאן דוייל; ג'וזף קונראד נטלו חלק בתנועת ההתנגדות בעיקר באמצעות כתיבתם.

 

כיצד הגיעה קונגו לידי הבלגים? בוועידת ברלין 1884/5, מסרו הכוחות האירופאים את האזור של קונגו לאירגון צדקה פרטי שנוהל על ידי המלך לאופולד, שהיה בעל שאיפות רבות להתרחבות קולוניאלית. ענייניו נוהלו על ידי קבוצה קטנה של אנשי אדמיניסטרציה שאנשיה הגיעו ממקומות שונים באירופה. הקולוניה לא הייתה רווחית בצורה מספקת והמדינה הייתה קרובה לפשיטת רגל. בשנות התשעים של המאה העשרים נוצר שינוי רדיקלי: התעוררה דרישה רחבה לגומי טבעי, שנמצא בשפע בקונגו.  כדי לאפשר את ההפקה והייצוא של הגומי, הואלמו כל האדמות "הלא מיושבות" של קונגו , רובם ניתנו לחברות פרטיות בצורה של זיכיונות.  בין 1891-1906, יכלו החברות לעשות ככל העולה על רוחן בלי כל התערבות של החוק, והתוצאה הייתה הפעלת אנשים אפריקנים בתנאי עבודת כפייה אלימה ביותר כדי לאסוף גומי בצורה זולה ולהגדיל רווחים. צבא פרה-מיליטני מקומי נוצר כדי לאכוף את חוקי  העבודה. עובדי כפייה שסירבו לשתף  פעולה באיסוף גומי נרצחו וכפרים שלמים נמחקו.

אחת משיטות הענישה כלפי העובדים היו כריתת ידיים ורגליים. האברים נקטעו לעתים על ידי החיילים המקומיים  שעבדו עבור החברות של המלך לאופולד. החיילים היו צריכים לדווח על כל  ירייה שנורתה. לכן הקפידו להביא את הידיים של הקורבנות. פרטים אלה תועדו על ידי מסיונרים שעבדו בקונגו. התיעוד יצר סערה ציבורית כשהעובדות הגיעו לארצות הברית,  אנגליה ובלגיה ולכל העולם. הזוועה של כריתת ידיים הגיעה לידיעתם של אירגוני זכויות אדם בן לאומיים.  

 

מערכה בן לאומית נגד "המדינה החופשית של קונגו" התנהלה משנת 1890 והגיע לשיא לאחר 1900 תחת הנהגתו של האקטיביסט הבריטי E.d.Moral . וכך, בשנת 1908 כתוצאה מלחץ בין לאומי, הממשלה הבלגית סיפחה את המדינה החופשית של קונגו כדי ליצור את "קונגו הבלגית",  וחיסלה את המנגנונים שהיו אחראים לפגיעות הקשות.  עד היום לא התנצלה ממשלת בלגיה  או בית המלוכה שלה על מעשים אלה. חוקרים מערכים שהמלך המגלומן לאופולד, השני הרוויח כמליארד דולרים מהשלטון שלו בקונגו. חלק מהכסף הושקע בבניינים מפוארים ואף בקשת ידועה  [Parc du Cinquantenaire ]. בשנים האחרונות דרשו אזרחים בלגיים להסיר את פסליו מרחבי בלגיה, אך בנייניו עומדים איתנים עד היום.

 

מנגנון "הגומי האדום" והעבדות

 

מרבית ההכנסות של המדינה הגיעו מייצוא גומי, לכן, מדיניות העסקה כונתה באופן ביקורתי "מנגנון הגומי האדום". מנגנון זה נוצר כדי להגביר את תפוקת הגומי תוך כדי הכאת מתנגדים, לקיחת בני ערובה ועוד מיני שיטות. עונשים קולקטיבים הביאו להרס כפרים שלמים.

מלאכת הפיקוח על עבודת הכפייה של הפקת הגומי הייתה באחריות של Force Publique [הצבא הקולוניאלי]. הכוח נוסד ב 1885, והיה מורכב מפקידים לבנים וחיילים שחורים, ומגוייסים שהגיעו מזנזיבר, ניגריה וליבריה.  הכוח שנקרא Zappo Zaps היה המפחיד ביותר. לפי עדויות היו חלקם קניבלים. לעתים ניצלו את משרתם כדי לתקוף את הכפרים כדי לתפוס עבדים.

 

אלימות וכריתת אברים

 

מיסיונרים העידו על כריתת ידיים של כפריים קונגולזים.

אי יכולת לעמוד במכסות איסוף הגומי הביאה לעונש מוות.  כוח השיטור Force Publique  נדרשו לספק את הידיים של הקורבנות כהוכחה שהם ירו והרגו, כדי שלא יניחו הממונים עליהם שביזבזו תחמושת לציד.

כומר קתולי ציטט אדם שדיבר על אחד מאנשי המנגנון: " הקצין  ציווה עלינו לחתוך את ראשיהם של האנשים ולתלות אותם על צוקים בכפר. לתלות נשים וילדיהם על הצוקים בצורה של צלב"

מסיונר מדנמרק כתב לאחר שראה קונולזי הרוג "החייל אמר 'אל תיקח את זה ללב. הם הורגים אותנו אם אנחנו לא מביאים גומי. המפקד הבטיח לנו אם יהיו לנו מספיק ידיים הוא יקצר את השירות שלנו'"  לפי עדות אחרת:  הסלים עם הידיים הכרותות שהושמו  לרגלי המפקדים האירופאים, הפכו לסמל של המדינה הקונגולזית החופשית.

איסוף של ידיים הפך למטרה בפני עצמה. חיילי Force Publique  הביאו אותם לתחנות במקום הגומי; הם אפילו הלכו לקצור אותם במקום הגומי. הידיים הפכו סוג של מטבע. השתמשו בהם כדי לפצות על כשלון בעמידה במכסות הגומי.

 

Force Publique קיבלו תשלום בונוס על בסיס הידיים שאספו. בתיאוריה, כל יד ימין הוכיחה הרג. אך לעתים חיילים 'רימו' כדי לחסוך בכדורים,  הם פשוט קטעו ידיים ועזבו את הקורבן לחיות או למות. שורדים סיפור אחר כך  שהם חיו במשך הטבח כשהעמידו פני מתים. לא זזו גם כשידיהם נכרתו, וחיכו עד שהחיילים עזבו לפני שחיפשו עזרה. בכמה מקרים חייל יכול היה לקצר את השירות שלו על ידי הבאת ידיים רבות,  דבר שהביא לכריתה בהיקף גדול.

 

התעוררות בין לאומית כנגד רצח העם בקונגו

 

תנועה מחאה פופולארית שמרכזה באנגליה וארצות הברית הובילה ביקורת ומחאה גוברים נגד שלטונו של לאופולד , שהובילה ליציאתו של המלך מקונגו.

 

המחאה הבינלאומית הראשונה התעוררה בשנת 1890 כאשר ג'ורג' וושינגטון ווליאמס האמריקאי, פרסם מכתב פתוח ללאופולד אודות הזוועות שהיה עד להן. במכתב למזכיר המדינה, הוא תאר את התנאים בקונגו כ"פשע נגד האנושות" וכך הוא טבע מונח שאחר כך יהפוך למונח מרכזי בחוק הבין לאומי.

תנועת ההתנגדות באנגליה הובלה על ידי אי.די.מורל לאחר 1900. ספרו "הגומי האדום" [1906] הגיע לציבור רחב מאוד.

 

סופרים נגד פשעים נגד האנושות שבוצעו בקונגו וסיום שלטונו של ליאופולד

 

הסופר האמריקאי מארק טוויין: "המונולוג של המלך לאופולד" [ King Leopold's Soliloquy ]

 

משנת 1901, מעט אחרי חזרתו מאירופה, עד למותו בשנת 1910,  היה טוויין סגן נשיא של "ליגה אנטי אימפריאליסטית אמריקאית" שהתנגדה לסיפוח של הפיליפינים לארצות הברית והיו לה עשרות אלפי חברים. הוא כתב פמפלטים פוליטיים רבים לאירגון.

טויין היה ביקורתי לגבי אימפריאליזם של מדינות אחרות גם  כן. ב Following the Equator , טווין מבטא שנאה וגינוי לאימפריאליזם מכל הסוגים.  הוא היה ביקורתי כלפי האימפריאליזם הארופאי כמו של ססיל  רודס, שהרחיב את האימפריה הבריטית, והמלך הבלגי לאופולד השני.

 

ה"מונולוג של המלך לאופולד" [ King Leopold's Soliloquy ] הוא סאטירה פוליטית אודות הקולוניה הפרטית שלו "המדינה החופשית של קונגו".    במונולוג, המלך טוען שהבאת הנצרות למדינה מקטינה את חומרת הרעב.

הספרון מציג מונולוג בדיוני של המלך לאופולד שנושא דברים להגנתו. המלך מדבר על גדולת המעשים שעשה לאנשים של קונגו,  כולל חלוקת מיליונים עבור יוזמות בתחום דת ואמנות. הוא אומר שהוא בא לקונגו בדבקות דתית, והוא רק רוצה להמיר את האנשים לנצרות ולמרבה ההפתעה, הוא שואף לחסל את סחר העבדים. עוד אומר במונולוג לאופולד השני  שהוא לא לקח כספי מדינה, הוא לא השתמש בהכנסות לעצמו, וטענות כאלה של "המיסיונרים האמריקאים", "הקונסולים הבריטים" ו"בוגדים בלגים" הינן טענות שקריות. המלך קובע במונולוג שביקורת על מלך היא חילול  קודש, כי תחת שלטונו של האל, כל מלך שאינו מבצע את רצון האל, לא היה מקבל את סיועו של האל. הספר פורסם באנגלית, צרפתית,  גרמנית  ואיטלקית. ההכנסות ממכירת הספרים הוקדשה לקורבנות הזוועות בקונגו.

 

סר ארתור קונאן דוייל: "הפשע של קונגו" The Crime of the Congo

סר ארתור קונאן דויל , רופא במקצועו וסופר, היה אביו וממציאו של הבלש שרלוק הולמס.

דוייל תמך בתנועה שהתנגדה לשלטון הבלגי ב"מדינה החופשית של קונגו" בשנת 1909 דוייל כתב את הפמפלט הארוך  The Crime of the Congo שבו הוא התנגד לזוועות של הקולוניה.

 

"הפשע של קונגו" הוא סוג של אקספוזיציה אודות מצב  שנקרא "קונגו מדינה חופשית" שמכונה על ידי דוייל  "שלטון גומי." במבוא לספר, דוייל כותב:  "אני משוכנע שהסיבה לכך שדעת הציבור אינה רגישה יותר בנוגע לשאלה של קונגו היא בגלל שהסיפור הנורא לא הובא הביתה בצורה מעמיקה לאנשים". את זה בדיוק הוא רצה לתקן. דוייל האמין שהפשעים שבוצעו בקונגו היו "הגדולים ביותר שאי פעם התרחשו".מחברו של שרלוק הולמס דחה את סיפוח קונגו על ידי מדינת בלגיה, סיטואציה שנועדה לסיים את שלטונו האישי של המלך.

התגובות בעיתונות שיבחו את ספרו של דוייל. בדיילי אקספרס הספר קיבל תשבחות ככתב האשמה המשמעותי ביותר כנגד שלטון הדמים הבלגי.

 

ג'וזף קונראד: "לב המאפלייה Heart Of Darkness

 

הסופר הבריטי ג'וזף קונרד כתב את הנובלה "לב המאפלייה" והיא פורסמה בכתב עת בשנת 1899 . הנובלה הופיעה כספר בשנת 1902.

יצירתו מיקדה את תשומת הלב העולמית לסוגייה של השלטון הקולוניאלי בקונגו. קונרד נולד בפולין ובגיל 17 החל בהפלגות לאפריקה ואף הגיע לקונגו בשנת 1890. עלילת הנובלה "בלב המאפליה" עוסקת במסעו של מרלו בנהר קונגו בשליחות של חברה בלגית. מרלו מחפש סוכן בשם קורץ. יצירה זו נמצאת במרכז הדיון הפוסט-קולוניאלי

 

מרלו הוא קברניט ספינה בלגית. הוא חייב לחדש קשר עם סוכן של החברה הבלגית שהקשר עמו ניתק. מרלו מתוודע לאכזריות של סוכני השלטון הקולוניאליסטי כלפי הילדים השחורים. הוא נחשף להתדרדרות המוסרית של עובדי החברה הבלגית בקונגו ושל המנהלים בברזיל ואת צביעותם. מצד אחד הם מציגים עצמם רשות נאורה שהולכת לתווך את בשורת הקדמה ואת סוד הדת המונותיאיסטית לילידים שנמצאים במצב של בערות פרימיטיבית. עם כל זאת, מרלו חש שיש כוח משיכה לא ברור באפריקה, כוח שמביא גם לשחרור רסן המוסריות.  קורץ הפך לראש שבט מקומי. אנשיו פושטים לבתי השבטים כדי לבזוז שנהב. מעשיו של קורץ כרוכים גם ברצח ובבגידה בקרוביו בדרכו לממש את שאיפותיו. מילותיו האחרונות של קורץ בדרכו חזרה לאירופה הן "הזוועה! הזוועה!".

פרסום הנובלה קרה בזמן שבאירופה ובארצות הברית פעלה תנועת נגד לשלטונו של המלך לאופלד בקונגו. "לב המאפליה" תרמה אף היא לתנועה זאת.

 

בעניין זה של סופרים רעיונות ומהפכות, יש לציין את השפעתו של הספר של פרנץ ורפל על העשורים הבאים לאחר הטבח הארמני.

"ארבעים הימים של מוסה דאג" מאת פרנץ ורפל. הוא הרומן שמבוסס על אירועים שהתרחשו בזמן רצח העם הארמני. הספר התפרסם לראשונה בגרמניה בנובמבר 1933 וזכה להצלחה בינלאומית. זאת הייתה היצירה הראשונה שעוררה את תשומת הלב הבינלאומית לטבח הארמנים.  השלטון הגרמני החרים את פרסומו של הספר.

"ארבעים הימים של מוסה דאג" היה לספר פופולארי בקרב הנוער היהודי באירופה, בין הפעילים בגטו. אירועי מוסה דאג מוזכרים בתיעוד פגישות מארגני המרד. כך נכתב ב"דפים מן הדליקה" :" לא נשאר לנו איפוא אלא דבר אחד, והוא ארגון פעולת התנגדות קולקטיבית בגיטו בכל מחיר, לראות בגיטו את "מוסה דאג" שלנו ולהוסיף פרק של כבוד לביאליסטוק היהודית ולתנועה שלנו". סגן מפקד מרד גטו ורשה אנטק צוקרמן, צוטט כאומר שאין להבין את  המרד בגטו ורשה בלי לקרוא את "ארבעים הימים  של מוסה דאג".