בבוקר יום ראשון קשרתי לתוך בוֹחְצֶ'ה את בגדי הספורים, לבשתי את שמלתי  השחורה אותה רחצתי ליד הבאר והסרתי ממנה כתם. את ראשי עטפתי בצָ'אדוֹר. גיסתי האיצה בי, "הרָכב ממתין בחוץ, והסוסים עייפים מהחום הגדול." חמותי נתנה בי מבט קפוא. אחר כך אמרה "תתפללי על בטנך במערת סרח בת אשר, מי ייתן  והיא תקשיב לתחנוניך. תתפללי גם עלינו." נישקתי את  ידה ואת מצחה. יצאתי מגבולות החומה שהקיפה את הבניין שלנו בקאשן.

 

לא זכרתי מתי יצאתי מהשער הזה בפעם האחרונה. בעלי לא הניח לי לצאת לערוך קניות בעירנו. הוא עשה כל זאת לבדו, כדי שלא אצא בתחום הרבים ואתפס ככזאת שיוצאת ומסתובבת ברחוב. היה לי נוח כך, להישאר בתוך תחומי החומות, לתת את  חלקי בעבודת הבית שניהלה חמותי, להקפיד קלה כחמורה בכל הלכות הניקיון.

 

לאחר שהתבררה 'הבעייה' שלי, הציעה אישה בבית הכנסת כי עליי להעמיק את ניקיון גופי. כנראה, כך אמרה לחמותי, דבקה בי טומאה שהגיעה ממשפחתי בגלל מעשה מסויים שנעשה בעבר. לילות  ניסיתי לחשוב מה נעשה שגזר עליי את  הקללה הזאת? בעלי האיץ בי בכל לילה  לשבת ולספר לו  כל מה שקרה במשפחה, כי הוא לא ציפה ש'ימכרו' לו סחורה פגומה.

 

גיסתי הייתה אלמנה, ולכן הוטלה עליה המשימה ללוות אותי. הגענו  לאיספהן בשעות ערב מוקדמות, היישר אל הרובע היהודי דָרְדָשְת. דודה של גיסתי הופתע לראות אותנו  בפתח הדלת. הוא הניח  לנו להיכנס ואמר שבוודאי  נוכל  להישאר כאן כמה שיידרש, עד שבעלי יגיע בפסח להחזיר אותנו ולקבל אף הוא ברכה במערת סרח בת אשר.

בערב הכינה אשת הדוד תה והגישה לחם שטבלנו בחוֹרְשְט-א- בָּדֶנְגָ'ן שהכינה לכבודנו. האוכל  היה  נפלא, לא אכלנו אוכל חם מזה ימים. גיסתי אכלה בתאווה רבה.  אני התביישתי. למרות  הרעב טעמתי חצי קערה. זה היה שונה מהחורשט שאימא מכינה בקאשן. נזכרתי באמי ולפתע כל כך התגעגעתי. לא רציתי  ללכת למערה אלא לחזור אליה, לשבת איתה ועם אחיותיי כשרגלנו מתחת לשמיכת הקוֹרְסִי, ואנחנו מספרות זו לזו סיפורים מבדחים. החום יוצא מהקורסי ואופף אותנו, אנו מוגנות - האחת ליד אחותה - וכל העולם שבחוץ  לא יכול להזיק לנו, כי כל העולם נמצא פה אצלנו על שמיכת הקורסי.

 

אשת הדוד אמרה "אתן תראו נפלאות. אין  מי שמבקר במערה ולא חוזה ניסים. אמונה. זה מה שצריך, להאמין בכוח של הקדושה הזאת, שמכל מקום  בעולם בחרה בעירנו היפה להשתכן בה במערה." היא המשיכה לדבר על עקרות שילדו חמישה בנים לאחר ביקור חטוף במערה, ואני חשבתי, איך זה שאף אחד לא שאל אותי האם אני רוצה בכלל שיהיו לי חמישה ילדים? איך נפשי מתאיידת כמו מים שרתחו שעות אל מול המשימה החשובה, ללדת בן לבעלי. איזה הבדל יש בינינו לבין החיות שסביבנו? גם הן מחויבות לציית לגזרה שנגזרת וכופה עליהן להמשיך את מעשה אבותיהן: לאכול ולהתרבות. האם זה כל מה שיש בחיים האלה? את השאלה הזאת שאלתי את אמי בילדותי והיא נזפה בי, פָרְבָנֶה, את חולמת מדי!

 

לפני שהלכתי  לישון ניגבתי עצמי בבד לח שוב ושוב. סובבתי  את ידי  הטבולות במים מסביב לאוזניי, אמרתי  את ברכותיי וחיכיתי לעלייה לרגל. אשת הדוד העירה אותנו השכם  בבוקר וביקשה שנתכונן ליציאה. ראשית נלך איתה לחמאם. אי אפשר ללכת למערה ללא ניקיון הגוף רצינית. צעדנו שלושתנו לחמאם שהיה לא הרחק מביתם של מארחינו. אשת הדוד ברכה את אישה הממונה על המקום, נתנו לה מספר מטבעות והיא הורתה לנו  היכן  לשבת. פשטנו  את  בגדנו, היא צחקה ואמרה "אין מה להתבייש. אללה נתן  לכן את הגוף הזה, שמחו בו." היא שפכה עלינו דליי מים והחלה לקרצף את גבי עד שעורי התקלף. "כל הלכלוך תמיד על  הגב. אתן חייבות להשגיח יותר!" השפלתי ראשי בעוד עורי בוער  מהמים החמים שניגרו לאורך הגב. רציתי לקום ולהתנגב, הממונה צעקה "רגע מה עם האזניים? איזה מוסלמיות אתן בלי ניקיון האזניים?" פניתי לדודה ולחשתי "אבל אנחנו יהודיות." היא דחפה אותי במרפקה והשתיקה אותי, אחר אמרה למנהלת החמאם "אללה ייסלח להן, הן הגיעו אתמול מקאשן, עדיין עייפות.  סלחי להן. ברכת אללה על  ראשך!" נטלנו מים  בידינו וסובבנו מספר בפעמים את האצבעות סביב  האזניים, ואז בתוך האוזניים.

 

בדרכנו אל מערת סרח בת אשר עצרנו בביתה של אשת החכם דרדשתי. אשת הדוד  אמרה  לנו כי  היא האישה שיכולה לזמן את סרח בת אשר לחזיונות ובקשות,  וצריך לשלם לה מספר מטבעות. פתחתי  את ארנק הבד שלי ומסרתי לבת הדודה כמה טוֹמָנים.

ליד  המערה ישבו כמה נשים מחזיקות בראשן. אשת דרדשתי אמרה "כולן לזוז. יש לי עניין דחוף לעקרה שהגיעה מקאשן." פני בערו מבושה, איך עלה בדעתה להגיד דבר כזה לכולן? הנשים הינהנו וברכו  אותי שאלוהים יפתח את רחמי.

 

בקדמת המערה הבעירו נשים ענפים. גם אני הבערתי. אשת החכם דרדשתי החלה לצעוק צעקות שלא הבנתי את פשרן. התחלתי לרקוד, הנשים מחאו כף, ואני הגברתי את הריקודים. לפתע הציף אותי אושר גדול ולא הפסקתי לרקוד, זרקתי את  הצ'דור מעל  לראשי, לרגע לא היה אכפת לי כלל מי צופה בי. אני הייתי לבדי ליד המערה הזאת.

 

בערב אמר מארחינו, הדוד, "סבלתן מספיק היום, קומו ועטו על עצמכן צ'דור היפה ביותר שיש לכן, אנחנו יוצאים לטייל לכיכר המרכזית, למֵידָאן-א-נָאקְשֶה-גָ'הָן - כיכר דמוי העולם - שהיא במרכז עירנו היפה איספהן – הכיכר הגדולה מסוגה בתבל. כך שמעתי. 

 

כשנכנסו למידאן, עמדתי חסרת מילים ולא יכולתי לעמוד מול כל היופי הזה של הגנים העצומים . אחר כך התחלנו לצעוד והמארח אמר: "הנה הכניסה לארמונו של שאה עבס השני ירום הודו." נעמדתי מול השער היפה שמעליו הייתה מרפסת ענקית. שאלתי

"למה המרפסת הזאת גלויה וצופה לכיכר?"

"כאן עומד השאה כשהוא  מקבל את פני האנשים ונואם את נאומיו. מי יודע אולי יופיע עכשיו."

 

ליבי נמלא בציפייה לראות את השאה. אולי ייצא בהפתעה אל החצר לסקור את הפרשים הרוכבים לפני צאתם לקרב. בקצה אחר של הכיכר המופלאה הייתה כניסה למסגד ' מָסְגֵ'ד-א- אִימָאם' המפואר  בצד הדרומי של המידאן. לשם לא נכנסנו.

 

המארח אמר "עכשיו אראה לכם את החנות שלנו בבאזאר." בחנות שהייתה בעומק הבאזאר ישב אחיו של הדוד מארחנו ומכר כלי נחושת מסוגים שונים. עוזרו היה מנקה את הנחושת עם מטלית מיוחדת ומידי פעם מכה בפטיש. שני האחים הסתודדו ולא היה ברור מדוע הם כה מוטרדים.

 

למחרת התכוונו שוב ללכת למערת סרח בת אשר. אשת חכם דרדשתי באה לבשר לנו כי משהו השתבש אתמול. לדבריה,  לא הייתי צריכה להתחיל לרקוד כאילו אני לבדי בהרים. עלינו לשוב והפעם עלי לציית לה בכל רגע. לחדר נכנס הדוד ואמר "גבירותיי שבנה יש לי דבר אליכן." רצתי להגיש תה כדי לשמח אותו. הגשתי את הכוסות וקדתי קידה עמוקה. הוא פתח ואמר "השנה האחרונה  בבאזאר הייתה קשה מאוד. אחי, שותפי לחנות, בישר לי כי  אני בקושי יכולים לשלם את שכר הדירה. אני מציע שאתן שתיכן תלכו  היום בפעם האחרונה למערה ותחזרו לקאשן. לצערי אני בקושי יכול לספק את צרכי הבית.  ימים  קשים  עוברים עלינו." ליבי צנח בקירבי, ופעם הראשונה  היה  ברור לי שאין לי  שום רצון לשוב. היו לי געגועים לחפצים שהיו בבית הורי, אך לא לבעלי.  

 

זכר בעלי עלה בי לעתים רחוקות ולא עורר בי געגוע. בהתכנסות הנשים בקרבת המערה רקדו הנשים בשקט אך ליבי לא היה איתן  ולא  עם סרח בת אשר. בערב עטיתי על עצמי את שמלתי השחור וצ'אדור עבה וצעדתי לבדי למידאן להתפעל שוב מהכיכר היפה בעולם, הסתובבתי והבטתי כה וכה וליבי יצא מקרבו מכל היופי הזה שלא ראיתי כל חיי בתוך החומות בביתנו בקאשן, ואחר כך  בבית בעלי וחמותי. רציתי כך להמשיך ללכת ולהביט מסביבי ולא לחזור לעולם למקומות אותם הכרתי. כרכרה עברה רתומה לשני סוסים, ואני  קינאתי בצמד הסוסים האלה שיכולים לראות את העיר הזאת כשיחפצו.

 

משם המשכתי לצעוד הלאה לכיוון הנהר זָיָינְדֶה. מעל הנהר עבר גשר גדול, רב עמודים.  לאורך  הנהר היו בניינים עם סימן של צלב שלא ראיתי מימי במקום מגוריי.  שאלתי  שתי נשים שעברו לכבס כביסתן בנהר, מה הם הבניינים האלה? הן אמרו "אינך יודעת?  זוהי השכונה שלנו, אנו ארמנים ואלה  הכנסיות  שלנו. את מוזמנת לראות." הן לקחו  אותי לביתן  ונתנו לי לאכול.  שכחתי את  כל חוקי הכשרות. שאלתי על חייהן באיספהן והן סיפרו לי כיצד הגיעו  כגולים על ידי  שאה עבס הגדול שהצעיד  מאות אלפים  מאנשיהם מארמניה לעיר איספהן  בניגוד  לרצונם.

הנשים הארמניות שאלו אותי "מדוע את כה עצובה?" סיפרתי להן כי עלי לשוב לקאשן כי כספי נגמר. הנמוכה מבין השתיים שאלה אותי "האם את יודעת לתפור?" אמרתי בוודאי שאני יודעת, אני עובדת עם משי בצורה העדינה ביותר. הן קראו לי לצאת איתן, לא לפני ששתינו תה נפלא שהוכן מעשבים שגידלו בגינתן. באחד הרחובות הצדדים עמד בית מלאכה בודד ובו כמה חייטים.  האישה דיברה בארמנית אל בעלה, היה בדבריה ניגון רך. ליבי נצבט, מעולם לא שוחחנו כך בעלי ואני. מילות בודדות אמרנו זה לזו. בדרך כלל הוראות קצרות בקשר לניהול הבית המשותף. הוא חייך אליה ועבר לפרסית. "כן כמובן יקירה, תגידי לה שהיא יכולה לעבוד כאן."  ואחר פנתה  אלי ואמרה: "זהו בעלי, הוא ישמח לתת לך כאן עבודה. את יכולה להתחיל לעבוד כבר מחר." היא התיישבה כדי לתת מנוחה לרגליה. בעלה החייט מיהר להכין לה תה ושאל אם גם אני ארצה. לא ידעתי מה להגיד. מעולם לא הציע לי גבר תה.

 

כשחזרתי הביתה ישבה גיסתי עם מבט רושף  בעיניה. "איפה היית? חיפשנו אותך בכל העיר,  חשבנו  שחטפו אותך! את מבינה למה אלוהים מפיל עליך את כל הצרות? כי את לא לומדת. את  פשוט לא מבינה שההתנהגות שלך תביא אסון על אחי ובני ביתנו. אמרתי לו כי טעות  גדולה טעה כשהביא אותך לביתנו!" היא נטלה בידה את  הבוחצ'ה שלי והשליכה  אותו בפתח הדלת. אמרתי

"למה זרקת את מטלטלי?"

"כי את מסרבת להבין, לא רוצים אותנו  כאן!"

"בסדר, לאט לאט, למה את ממהרת! אמרו שאני צריכה להגיע למערה עוד מספר פעמים."

"אני לא ממהרת, המארח ממהר ואין לנו זמן עוד לביקורי מערה, מה שלא קרה  עד עתה לא יקרה כבר לעולם! עקרה היית וכך  תשארי לעולם! למה את לא מבינה  שיש אנשים שאין להם מקום בעולם  הזה! המארח הזמין את הכרכרה לעוד יומיים. מחר תלכי למערה בפעם האחרונה!"

 

למחרת הקדמתי לצאת לכיוון בית המלאכה של  הארמנים. עשיתי זאת בשקט ובחשאי. מעסיקי קיבל  אותי  עם כוס תה בוער ולחם טרי  שאפתה  אשתו. התחלתי במלאכת תפירת  שמלת משי לכלה ארמנית שתינשא בכנסייה המפוארת שלהם וָנְק שאותה בנו לאחר שהגיעו לכאן מארמניה לפני כחמישים שנים. החייט גזר ביד זריזה וסימן לי היכן  לתפור. אני תפרתי תפרים כה זעירים שלא הותירו  כל סימן על  הבד.  כל  אותו זמן מוחי בער במחשבות מה אעשה מחר, האם אעלה חזרה אל הגיהנום?

 

בצהריים הגיעה  אשת החייט והביאה איתה אוכל. אחר כך לקחה אותי לטיול בבניין המרהיב של כנסיית ונק שהייתה עטורה בקרמיקה המצויירת עם ציוריי התנ"ך.

אשת החייט שאלה: "האם את אוהבת את מלאכת התפירה?" עניתי "בוודאי." היא הציעה בנדיבות "אם קשה לך לצעוד לבית דודך, תוכלי ללון בחדר שניתן לך בקרבתנו." אמרתי תודה. הופתעתי מהצעתה הנדיבה. בפרידתנו ביקשתי  מאשת  החייט מעט כורכום ויצאתי חזרה הביתה.

בדרכי חזרה ישבתי על גדת הנהר והבטתי בגשר הגדול "סיא-סה-פול", גשר שלושים העמודים, שצורתו השתקפה כמו חיה זוחלת ענקית במים. הרהרתי בילדותי ונעוריי. איך זה שלא קמתי ומחיתי? איך לא אמרתי שאני מתעקשת  לצאת כמו אחיי לצעוד בשבילים , לצאת לרחובות, לצאת לבָּאג-אֶ-פִין, הגן העתיק שמעולם לא ראיתיו? הייתי צריכה לדעת שיש עולם אחר ולא להאמין להם. הייתי צריכה למחות כשנתנו לאחיי ללמוד כתיבה אך לא לי. אמרתי לעצמי שזה הדבר אותו אבקש לעשות. אולי אבקש מאחד החכמים בבית הכנסת ללמד אותי. כל כך  הרבה חלומות וכל כך הרבה שנים קבורות מאחורי החומות.

 

כשנכנסתי הביתה לאחר יום עבודה, הייתי חסרת הבעה בעיני.  גיסתי התחילה בתוכחות בוערות "שוב עשית את זה. איפה  היית?  כולן חיפשו אותך במערה, חשבנו שהקדמת והגעת לבדך! תתביישי מופקרת! חכי כשתגיעי הביתה מה אספר לאחי עליך! את  כל האמת!" נפלתי על  הרצפה לעיני  כולם והתחלתי להתפתל, חשפתי את  הצ'אדור ולעיניהם התגלו פני הצהובים אותם  מרחתי מבעוד מועד  בכורכום. הוצאתי  אט אט ריר מפי והמשכתי  בהתכווצות  ועוויתות. אשת המארח צעקה "אוי ואבוי כל זה קורה אצלנו בבית, כאילו שאין לי בעיות משלי, תשכיבי אותה אולי תירגע." סירבתי להירגע. המשכתי להקציף ולהתעוות כל הלילה. בבוקר הגיע הרכב עם הכרכרה, גיסתי  אמרה "לא אוכל  לקחת אותה במצב כזה, תצטרכו לשאול מי מבני הקהילה יוכל לטפל בה כאן עד  שתבריא."

 

התיישבתי בפינת החדר. אשת הדוד פנתה אלי בקול שקט: אנחנו אנשים מוכרים בקהילה. אל תחשבי אפילו לרגע להמיט עלינו חרפה! כאן תשבי ותעבדי עבורנו בעבודות הבית וכך תשלמי עבור מזונך. ואם צריך אז תעבדי גם אצל אחותי. אני ידעתי מיד שאת מעמידה פנים. עכשיו הניחי את כל כלי הנחושת האלה על ראשך וצאי למסור אותם לבעלי שנמצא בחנותו בבאזאר."

 

הנחתי את קערות הנחושת על ראשי, על גבי נשאתי את הבוחצ'ה. בבאזאר מסרתי את כלי הנחושת ומשם צעדתי נחושה לעבר בית אשת החייט הארמני לבקש את החדר אותו הציעה לי אתמול.