תקוות משיחיות עולות וקורסות ומותירות אחריהן מאמינים עיוורים בהתלהבותם, המבקשים לשווא להחיות את משיחיהם כדי לכסות את כישלונם. מחזה היסטורי ואקטואלי

 

למצורעים רומן ארוך עם הגאולה ועם המשיח. בספר מלכים, ארבעה מצורעים היושבים בפתח השער הם מבשרי הגאולה; ישעיהו מתאר את המשיח עצמו כ"איש מכאובות וידוע חולי וכמסתר פנים...ואנחנו חשבנהו נגוע מוכה אלהים" (פרק נ"ג), ואף ישו – להבדיל – מתואר בברית החדשה כמקדיש תשומת לב מיוחדת למצורעים ומרפא אותם בדרך נס מצרעתם. בהמשך למסורות אלו, הנרמזות במחזה 'המצורעים', המצורעים הם אלה המחכים יותר מכל לבוא המשיח, אך דווקא הם בסופו של דבר מבשרים שהמשיח לא בא והמשיח גם לא יבוא.

 

המחזה מתרחש בוונציה בשנת 1666, שנת השיא אך גם שנת השבר של התנועה המשיחית השבתאית. בשנה זו התאסלם שבתאי צבי ובכך החלה קריסתה של התנועה המשיחית השבתאית כתנועת המונים. רק גרעינים קשים של מאמינים המשיכו להאמין במשיחיותו ויצרו השקפת עולם סבוכה ומלאת סתירות המנסה לתת פשר תיאולוגי משיחי להמרת הדת של שבתאי צבי.

 

העלילה מתנהלת ברובה בכלל תיאטרון קטן בוונציה שמנהלו ומרבית שחקניו הם יהודים. שני מצורעים המגיעים לוונציה מתוך תקווה לפגוש את המשיח שיגאל אותם מצרעתם מוצאים בתיאטרון מקלט ללילה, לאחר שנדחו במקומות אחרים שבהם ביקשו קורת גג. המצורעים מוצאים את עצמם מצטרפים ללהקת השחקנים, כאשר התחפושת מאפשרת להם להופיע בציבור מבלי שהצרעת תפרח לעיני כל. במובן זה התיאטרון משמש כמרחב גאול, מדומה וממשי כאחד, במציאות לא גאולה, המתח לקראת בוא המשיח מחמיר את מצבם של המצורעים והם משעבדים עצמם לגובה המיסים המבטיח להם תרופת פלא שתאפשר להם לקבל את פני המשיח עם פנים צחות בריאות.

 

דמות מרכזית נוספת במחזה היא ברוריה, אשת עסקים בת שלושים ושמונה שהתאלמנה ונותרה עם גנה יחידה. ניסיונותיה להיחלץ מבדידותה מובילים אותה לחזר אחרי הרב המשיחי יוסף זכות, המפיח בה תקוות שווא לנישואים תוך ניסיון לסחוט ממנה כספים עבור התנועה המשיחית. ברוריה מחכה למשיח בעיקר מתוך תקווה שלאחר בואו יממש יוסף זכות את הבטחתו לנישואים וגאלנה מבדידותה. ברוריה מפקידה את בנה לזמן מה בידי יוסף וחבורתו, אך מתוך הזנחה הוא טובע בים. בשלב זה נעה ברוריה בין הרצון להמשיך להאמין במשיח שישיב את בנה לחיים לבין הכעס על חבורת המאמינים שבעטיה טבע בנה, ורצונה לחשוף את השקר והרשע שיש בחבורת המשיח. הדמות היחידה במחזה שמפוכחת משיכרון המשיח הוא דניאל, אחיה של ברוריה, שחקן ומנהל התיאטרון. בתמיכתו משתחררת ברוריה אט אט מאמונתה בשבתאי צבי, וכדרכם של חוזרים בשאלה ובתשובה היא חשה צורך עז להפיץ את אור האמת. ברוריה הופכת את עניין הפצת הכרוזים המספרים בגנות שבתאי צבי ובפרשת התאסלמותו לתכלית חייה.

 

אך במחזה, כמו במציאות ההיסטורית של שבתאי צבי, ישו ומשיחים אחרים, יש שסירבו לקבל את קריסת התקווה המשיחית, והמשיכו לחפש דרכים להחיות את התקווה המשיחית לאחר התאסלמותו של שבתאי צבי, ואף לאחר מותו. דיבורים על היעלמות זמנית ועל שובו בעתיד, על אמונה גדולה בחזון שצריכה להתגבר על כל הקשיים והניסיונות שבדרך, הם ניסיונות נואשים לכסות על הכישלון המשיחי.

 

האמירה המעניינת העולה מן המחזה היא שדווקא בהכרה שמשיח לא בא ולא יבוא ישנה איכות גואלת. עם סיום המחזה מגיעים המצורעים להבנה הכואבת שהם יישארו מצורעים לעד ושום משיח לא יגאל אותם, אך באופן פרדוקסאלי דווקא הבנה זו גורמת למהפך חיובי במצבם. אובדן התקווה המשיחית מוביל את המצורעים למרוד בגובה המיסים ששלט בהם ולהצליח לזכות מחדש בחירותם. ההכרה ש"נישאר עם הפנים האלה" וש"סימן משמים אולי לא תקבל", היא המפתח לגאולה הלא ניסית והלא מלאה של המצורעים בסוף המחזה, הכרה שגואלת אותם מהתקווה המשיחית.

 

המשיחיות ביצירה הספרותית היהודית, ואפשר אף לומר בחלקים נכבדים במחקר האקדמי העוסק במשיחיות, איננה סוגיה היסטורית בלבד; היא תמיד מקיימת נגיעות ממשיות להווה היהודי והישראלי. תקוות משיחיות ואף תנועות משיחיות ממשיכות לפרוח גם היום בגוונים שונים, חדשים גם ישנים. "We want Mashaich now", שרים חסידי חב"ד, והאמונה ב"אדוננו, מורנו ורבנו מלך המשיח" וב"משיח עכשיו" מסרבת להתפוגג גם שנים לאחר מותו וקבורתו של הרבי מלובביץ', וגם כאן הסברים מפותלים על היעלמותו ושובו העתידי עדיין מופצים בידי חסידיו. במבנה דומה, חסידי "שלום עכשיו" ו"מזרח תיכון חדש" עוצמים עיניהם מראות ש"תהליך השלום" שפתחו בו המיר את דרכו לתהליך רצחני של טרור ומלחמה והם ממשיכים להאמין בו. יש מזרח תיכון חדש, אך מתברר שהחידוש בו הוא בהתעצמות השנאה והטרור, ודווקא החמאס והחיזבאללה, הפועלים בתמיכת איראן,הם השמש שנתנו לה לעלות ואשר התגלתה כאשר הבוקר שלאחר נסיגות השלום האיר. בדמיון מדהים ל'משיחיסטים' של חב"ד, חסידי שלום עכשיו ממשיכים, אף לאחר קבורתו של השלום, להמשיך ולהפיץ את תקוות השווא לבואו "אף על פי שיתמהמה".

 

הקשרים אלו, המהדהדים את פרשת שבתאי צבי, והאחרון שבהם יכול להיות הרה אסון לא פחות מאשר הטרגדיה שפגעה בעם היהודי בעקבות משיחיות השקר של שבתאי צבי, הופכים את המחזה הלכאורה היסטורי לאקטואלי להחריד ופותחים אותו לפרשנויות שונות מימין ומשמאל. כדרכו של המחזה הוא מותיר מרווח עצום לאינטרפרטציה יצירתית של הבמאי והשחקנים.

 

המחזה מנהל דיאלוג ענף עם הספרות הנוצרית והיהודית הקלאסית, עם יצירות אומנות שונות, אך בעיקר עם יצירות תיאטרון רבות, ממחזותיו של שייקספיר ועד "מחכים לגודו" של סמואל בקט. לעיתים ההרמזים יוצרים עומס הקשרים שקשה למשמע אותו, אך גם כאן ישנו מרווח תמרון רחב לבמאי שעושר ההקשרים והדיאלוגים התרבותיים נתונים בפניו כאפשרויות לא מחייבות ומאתגרים את יכולתו להפיח בהם חיים ומשמעות.