ההוכחה שאין לנו מושג בתרבות של העדה הפרסית

אינס אליאס. פורסם בעיתון הארץ. 28.8.2018.

המחזה, שמוצג כעת בפסטיבל "לבי במזרח", הוא הזדמנות להבין את המוטיבים הזורואסטריים בתרבות הפרסית, בדת היהודית ובנקודת ההשקה בין יהדות לאיסלאם

פרבנה (פרפר בפרסית) נולדה בכפר זרתוסטרי בצפון איראן. היא נישאה לגבר פרסי יהודי והיגרה איתו לישראל, אך לא ברור אם אי פעם התגיירה. כאן נולד לה בן שחי כישראלי לכל דבר. בשנת 1979 היא נוסעת לטהרן לבקר את משפחתה ואז פורצות המהומות נגד השאה. פרבנה לא מצליחה לצאת מאיראן ומתחילה להתכתב עם בנה הסטודנט. בסוף אותה תקופה, שאורכת כשנה, היא יוצאת לפריז עם אחיה הקולנוען ומתקשה לשוב לארץ. זהו סיפור המחזה "שלום לזמיר" של הסופרת והמחזאית דליה כהן־קנוהל, שעלה השבוע במסגרת פסטיבל "לבי במזרח" המתקיים בתל אביב.

דרך הטקסטים שבמכתבים מעבירה כהן־קנוהל רעיונות פילוסופיים מורכבים מהתרבות הזורואסטרית, שהשפיעה מאוד על היהדות, וכן משלים עתיקים מהתרבות הפרסית, הנר'ולי (אמנות הסיפור הפרסית) ואפילו שירה פרסית קלאסית. אלא שיותר מכל, המחזה מספר את סיפורן המושתק של מהגרות ומהגרים ממדינות האיסלאם שלא השתלבו בחברה בישראל ונותרו עם כמיהה למקום שכבר אי אפשר לחזור אליו.

העיסוק של כהן־קנוהל בתרבות הפרסית לא החל מחיפוש פנימי דווקא, אלא מסיפורו של סרמד קשאני, משורר יהודי פרסי מהמאה ה-17, שתירגם את התורה לפרסית. "הוא היה איש כל כך דומיננטי בדעותיו ובעולמו הרוחני, שהוא הגיע לדלהי והפך למורה הרוחני של הנסיך ההודי דרא שיקוה", היא מספרת. "לימים אחיו הצעיר של דרא שיקוה רצח אותו ואת אחיו, ועד היום קברו של קשאני בדלהי העתיקה נחשב למקום קדוש. אף אחד בקהילה הפרסית היהודית לא שמע עליו, אולי כי הוא הסתובב עירום בדלהי עם נער שהיה המאהב שלו", היא מחייכת. "אבל אני פשוט נתפסתי לסיפור הזה. המחשבה על לצאת מקשאן, עיר הולדתן של סבותי, ולהגיע לדלהי לכזה מעמד, הדהימה אותי. כשהמשכתי לחקור ולקרוא הגעתי לרבדים מאוד מעניינים בתרבות הפרסית, כמו תפישת הגורל, הלשון והדת הזורואסטרית". כל הרבדים הללו מוצאים מקום במחזה.

 

הדת הזורואסטרית (שייסד זרתוסטרא) שלטה באימפריה הפרסית מהמאה החמישית לפני הספירה ועד הכיבוש המוסלמי במאה ה-7 לספירה. "יש כמה חוקרים בעולם שחקרו את ההשפעה שלה על היהדות", אומרת כהן־קנוהל, "אבל התיאולוגיה הזורואסטרית השפיעה לא רק על היהדות, אלא גם על הנצרות והאיסלאם, כמו בתפישות של תחיית המתים והעולם הבא. המקרא יצא נגד המסורת המצרית שקידשה את המתים. הרעיונות האלה חילחלו אל היהדות בתקופת כורש ובתקופת הישיבות הגדולות, כשפרס שלטה גם בבבל. יש חוקרי יהדות שיגידו שזה חילחל כי היהדות ההלכתית היתה נוקשה מדי ונטולת נחמה. קשה להחזיק עַם רק עם הלכה צרופה ורציונליסטית; הרעיונות של העולם הבא ותחיית המתים הם נחמות גדולות מאוד שהגיעו מפרס וכיום שולטים במרבית הזרמים ביהדות".

על פי הדת הזורואסטרית, קיימים שני אלים, האל הטוב והאל הרע, המצויים במלחמה מתמדת. התפישה הזאת באה לידי ביטוי במחזה וגם בקהילה הפרסית היהודית במנהג ה"תערוף". "הרעיון הוא שעל ידי התערוף, המלים הטובות והמעשים הטובים, את נלחמת ברע ולמעשה יוצרת גן עדן", מסבירה כהן־קנוהל. "אלא שהמערכת הזאת היא גם דכאנית כי היא ממשטרת. על השתיקה משלמים מחיר. את אף פעם לא אומרת למה את מתאווה, מה התשוקה שלך, לעולם. זה גם נאמר במחזה — 'הדיוק הוא חוצפה' — את לא אמורה לדייק במלה. זאת מערכת של משטור הגוף והנפש".

 

השירה גם היא חלק בלתי נפרד מן העולם התרבותי הפרסי ומן המחזה. דליה פז'נד, זמרת ומורה למוזיקה פרסית קלאסית, מבצעת על הבמה טקסטים של משוררים גדולים כמו מולאנא ג'לאל א־דין רוּמי , חאפז שיראזי וסעדי שיראזי. "במוזיקה הפרסית הקלאסית יש אלמנטים סופיים", מסבירה פז'נד. "בשלב הכיבוש הערבי הזורואסטרים ניסו לעקוף את האיסור על מוזיקה. הזורואסטרים שהתאסלמו בכוח כל כך אהבו את המוזיקה שלהם ורצו לשמור עליה בצורה כלשהי, אז הם יצרו את המוזיקה הסופית ואמרו 'אנחנו מתפללים לאלוהים דרך המוזיקה והריקוד'".

 

מי שמגלם את הבן בהצגה הוא האמן יורם בלומנקרנץ, בניסיונו הראשון בתיאטרון. "הבן במחזה חש השלמה עם העובדה שהוא ישראלי ולא יכולה להיות לו זהות אחרת", מספר בלומנקרנץ, שאמו ילידת איספהאן. "דמות האם מייצגת בעיני שכבה גדולה של אנשים ונשים שהבינו את גודל הטרגדיה רק אחרי שהגיעו לכאן. עצם הדיאלוג הבין־דורי והבין־תרבותי סיפק לי, באופן מסוים, השלמה ונחמה".

 

הכאב בלהישאר וכל הזמן לכמוה, לרצות, מתחבר לרעיון הפרח והזמיר — "מוטיב ה'גולובולבול'" — מוטיב סופי מיסטי רווח בתרבות הפרסית. "הזמיר, בולבול, משול לנפש האדם, שיושבת ומסתכלת כל הזמן על הוורד היפה הזה, שהוא האלוהים", מתארת כהן־קנוהל. "הוורד, שגם על פי הקוראן מסמל את היופי האבסולוטי, הוא לא מושג. לכן מערכת היחסים הזאת בהגדרתה טעונה בהמון כאב. אתה אף פעם לא משיג את היופי הזה ואתה לא אמור להשיג אותו אלא רק לשאוף להתאחד עמו. האסתטיקה הפרסית מאוד חזקה, מאוד צבעונית, ויש בה משמעות מיוחדת ליופי, שמקבל גם משמעות של קדושה וטוהר. האסתטיקה האבסולוטית נתפשת כמשהו אלוהי. במחזה שלי יש גם התרסה נגד הרעיון הזה. הוא מעלה את השאלה הפילוסופית איפה נמצאת הקדושה? האם נעריץ את אלוהים רק דרך יופי? אין קדושה בכיעור?"

גם אחרי שהיא מבינה שאיראן הוא עולם שכבר לא קיים מבחינתה, פרבנה לא רוצה לחזור לישראל. "המחזה הוא תיקון כי הוא נותן לבני הדור שנולדו פה כלים להבין את העוול שנגרם להוריהם וגם להם", אומר בלומנקרנץ. "ואז הבן מבין ומקבל את העובדה שאמא שלו לא אמורה ולא צריכה להיות ישראלית. היא גם לא חייבת להיות מזרחית, היא יכולה להיות אשה, אשת תרבות, בן אדם, שלא עומד תחת קטגוריה. אדם יכול להיות אוניברסלי וגם להחזיק בזהות הפרטיקולרית שלו בלי שמישהו ישפוט אותו או ילעיג אותו על מי שהוא". 

© דליה כהן-קנוהל

cohendal@gmail.com