בני ציפר מדבר על הרומן "ציפור בעיר קדושה" מאת דליה כהן קנוהל

הוקלט בערב ההשקה 22.7.2019 בתיאטרון ענבל

קראתי את הספר הקודם של דליה כהן-קנוהל, שבמרכזה עמדה דמותה של ז'קלין כהנוב, הכוהנת הגדולה של הלבנטיניות. כהנוב הקדישה את חייה לכך שיפסיקו להשתמש במילה לבנטיני במובן השלילי של המילה ויעברו למובן החיובי. בספר "מעבר מנדלבאום" הייתה איזה תעוזה בלתי רגילה לקחת ולהיכנס לדמות שלא ידעו עליה הרבה בארץ, וממש להיכנס לנבכי נשמתה ולעשות ממנה דמות  של  רומן, להעביר אותה כל מיני הרפתקאות שכנראה לא היו – ואיכשהו לצאת מזה בשלום

 

מה שקרה - ולפי דעתי השיא שכהנוב לא פיללה לו – זה שנפגשתי עם דליה לפגישה ראשונה בבית קפה ביאליק בתל אביב, עם המתרגם  של  הספר לערבית, שיושב במצרים.  שמו עמר זכריא והוא מזכיר המרכז האקדמי הישראלי בקהיר.

 

זכריא תרגם את הספר לערבית מצרית. הספר כאילו הגשים את המשאלה של הגיבורה שלו ועבר את הגבולות בין יהודים לערבים והפך לחלק מהמארג שאנחנו קוראים לו לבנטיניות.

 

הספר "ציפור בעיר קדושה" הוא שוס מסוג חדש, אבל הוא איכשהו קשור בעיני עדיין לאידיאה של הלבנטיניות , במובן הזה, שאחד הצירים שלדעתי הלבנטיניות קשורה אליו, זה אי המנוחה. האדם הלבנטיני הוא תמיד אדם שלא טוב לו איפה שהוא נמצא. זאת אומרת הוא נמצא במזרח , לדוגמה ז'קלין כהנוב במצרים או בישראל, אבל תמיד מרגיש שהוא לא מפה. הרוח שלו נמצאת...הוא היה צריך להיות בפאריז, ובמקרה הוא פה. זה חלק מהלבנטיניות.

 

אתה יושב פה כל החיים, וכל הזמן נדמה לך שאתה לא מפה בעצם. אז חוסר המנוחה הזה נמשך גם ברומן "ציפור בעיר קדושה", ביתר שאת אפילו. ובמובן הזה הוא גם מגשים שיר שכתב המשורר היווני קוואפיס שחי באלכסנדריה [הוא סוג של איקונה לבנטינית.] יש לו שיר בשם "איתקה", שמהלל...שהמטרה לא חשובה. למעשה מה שמשנה זו הדרך שמעשירה אותנו. והספר הזה מגשים לחלוטין את הרעיון הזה. אנחנו נמצאים בתוך חיפושים של משהו, וכל הזמן סוטים לדרכים צדדיות. אנחנו שוכחים בעצם מה אנחנו מחפשים ביחד עם הסופרת,  כי אנחנו נכנסים להמון המון שבילים והצטלבויות,  ומהבחינה  הזאת,  גם בצורה  של הרומן הזה, אם אפשר לקרוא לו רומן, יש בו גם מבחינה זו איזה חידוש מאוד גדול, אולי לא חידוש אלא חזרה  למשהו שפם פעם היה רומן.

 

פעם ...בימים שאני הייתי  נער – הרומן היה מקום, שמעבר להנאה האסתטית, חיפשת לדעת דברים להכיר דברים, להכיר ארצות, להכיר היסטוריה ולהכיר דברים שאתה פשוט לא יודע. אינפורמציה שאתה לא יודע,  והספר הזה יש בו את התכונה הזאת בשפע כזה, בנדיבות כזאת,  שהוא משפיע עלינו המון. המון דברים שלא ידענו עליהם, לפחות אני לא ידעתי עליהם. לא היה לי מושג עליהם.  כל כך  הרבה משוררים פרסים. מיסטיקנים. המשפחה של שפינוזה שמגיעה לקריביים.  זה פשוט דברים שאולי יש אנשים שיודעים אותם, אבל רוב האנשים בקהל לא מכיר אותם.

 

העלילה...החיפוש  אחר האבא, הוא רק השלד המאוד מאוד כללי שלו,  ולמעשה רובה של ההנאה באה מתוך הסטייה מהקו המרכזי אל סמטאות צדדיות שבהן מתגלים לנו דברים שפשוט נפלאים בזכות עצמם ומהם משתלשלים דברים אחרים.

 

למה זה דומה הספר הזה? אין לי מושג. כי הרי תמיד  אנחנו אנשי הספרות מנסים לשים הכל בקטגוריות. ניסיתי לחשוב למה  הספר הזה דומה?  ואני אומר זה  יכול להיות הכי דומה לכתבים של המיסטיקנים. כמו ג'אלל א-דין רומי.  אני לא מכיר את המיסטיקנים  האחרים. מין חיים  של  חיפוש.  וזאת התרומה הגדולה של  הספר לספרות, במובן הזה שבתוך כל העידן הזה שאנו נמצאים בו, שיש למצד אחד ספרים בנאליים בלי סוף: עלילה סיפור אהבה ו...משעממים.  ומצד שני יש לנו את הז'אנר הפוסט מודרני שמנסה להתחכם ולשחק לנו עם נרטיבים,  פה  אנחנו נמצאים בתוך  טריטוריה ממש טהורה.  יש  לנו פשוט סופרת שרוצה להעניק לנו ולא  להפסיק להעניק, בכל הצורות האפשריות,  כולל בצורה של רומן  ועלילה,  אבל אנחנו מבינים שהעלילה  היא  רק תרוץ  בשביל לתת לנו עוד  ועוד. לחלוק איתנו את האהבה שלה  לכל אותן תרבויות שהיא חיה בתוכן.