התחזות היא לב הלבנטיניות

בני ציפר. פורסם בעיתון הארץ. 03.06.16

על הרומאן "מעבר מנדלבאום" מאת דליה כהן־קנוהל, שעלילתו מקפצת בין מצרים, ישראל וצרפת ומבוססת על דמותה של אשה קהירית נערצת, ז'קלין כהנוב.

יש לי דרכים נסתרות לבקר בקהיר, למרות ששלטונות מצרים סירבו לכל בקשותי לקבל אשרת תייר זה כחמש שנים: אני נוסע לקהיר דרך הספרים, ועתה גמרתי לקרוא בצער (מפני שרציתי שזה לא ייגמר לעולם) את הרומאן "מעבר מנדלבאום" מאת דליה כהן־קנוהל, שעלילתו מקפצת בין מצרים, ישראל וצרפת ומבוססת במידה רבה על דמותה של אשה קהירית נערצת, הלא היא אשת הספרות והעיתונאית היהודייה ז'קלין כהנוב.

בתום הקריאה התבהר לי פתאום דבר שהטריד אותי מזמן ושלכאורה אינו קשור כלל לספר הזה. ראיתי סרט תיעודי על חייה של העיתונאית היהודייה הצרפתייה ממוצא טורקי, פרנסואז ז'ירו, שהיתה העורכת המהוללת של המגזין הצרפתי "ל'אקספרס", וזמן מה אף היתה שרה לענייני נשים בממשלתו של ז'יסקאר ד'אסטן. בשנת 1977, כשהתמודדה ז'ירו על משרת ראש העירייה של הרובע ה-15 של פאריס, פרצה שערורייה גדולה כשהתגלה כי במשך זמן רב הכריזה ז'ירו על עצמה כמי שקיבלה עיטור של לוחמת המחתרת הצרפתית. בעקבות חשיפת ההתחזות נהרסה הקריירה הפוליטית שלה, ותהיתי אז לשם מה היתה צריכה אשה מצליחה כל כך לבדות לעצמה ביוגרפיה שלא היתה לה.

את התשובה מצאתי בספרה של כהן־קנוהל. הגיבורה שלה, ז'קלין, יהודייה מצרייה שעלתה לארץ בשנות החמישים, גם היא חשה צורך לבדות לעצמה ביוגרפיה של לוחמת מחתרת צרפתית. אם מפני שהיא מתביישת בהיותה מהגרת מארץ ערבית ואם מפני שזו אחת מתופעות ההגירה, ההופכת אנשים לכפולי פנים בעל כורחם.

הקריאה בספר מנהירה מה פירושם של אותם אי נחת, או אי מנוחה, או בלבול, המאפיינים אנשים שבאו לישראל מארצות המזרח. והרי ז'קלין כהנוב האמיתית, המסאית — לא הדמות שבספר — כתבה באינסוף וריאציות על הבלבול הזה: המעבר ממקום מרופד של תרבות מערבית ואירופית — כפי שהיתה מצרים הקולוניאלית של ילדותה — אל ישראל, שכינתה את עצמה מערבית אבל היתה כל כך גסה וברברית בעצם.

ז'קלין כהנוב האמיתית ניסתה את מזלה בניו יורק, ולבסוף, בלית ברירה, קבעה את מושבה בישראל. כאן גילה אותה, למזלה ולמזלנו, אהרן אמיר, חבר תנועת ה"כנענים" ועורך כתב העת הספרותי "קשת", והוא תירגם ממסותיה, על הלבנטיניות ועל הצורך בהשתלבות של ישראל במרחב, שהשפיעו עמוקות על הדור הצעיר. ז'קלין הבדיונית, יצירת דמיונה של כהן־קנוהל, נועזת הרבה יותר. אי שביעות הרצון שלה מישראל ומעצמה דוחפים אותה לנסות תחילה לחיות במונפלייה שבדרום צרפת. ואז תוקף אותה חשק עז לעבור במעבר מנדלבאום לצד הירדני של ירושלים (אלה עדיין הימים של ירושלים המחולקת שלפני מלחמת ששת הימים) מתוך אותה מחשבה ששם, בצד הירדני, תמצא משהו מקהיר האבודה שלה. לאן מתגלגלת ההרפתקה הזאת לא נגלה כאן.

בתחילת השבוע נפגשתי בבית קפה תל אביבי עם הסופרת ועם המתרגם של ספרה לערבית, עמר זכריה. עמר הוא איש קהיר, אינטלקטואל בעל שליטה אבסולוטית בעברית העובד כמזכיר המרכז האקדמי הישראלי בקהיר והמבקר עתה בארץ. שוחחנו על מצרים ועל הספר ועל הדמויות הרבות שבו המבוססות על דמויות אמיתיות, אם של אנשי רוח ישראלים (דמותו של הגיבור הבדיוני עשתר מבוססת במידה רבה על אהרן אמיר) ושל יהודים מצרים, שהמהפכה הנאצריסטית הפיצה אותם לכל עבר.

דיברנו גם על כך שנדיר לקרוא כיום רומאן כזה, שאינו מלהטט בתחבולות ארס פואטיות אלא מציג עולם עשיר בפרטים, המתאר בדיוק נמרץ אירועים היסטוריים מן העבר ונראה שהושקע בו מחקר רציני כדי לעשותו אמין. ההתעקשות לדבוק ברומאן במובנו המסורתי, ואולי אף השמרני, גם היא חלק מאותה לבנטיניות שהיתה אהובה כל כך על ז'קלין כהנוב: כי לבנטיניות פירושה, בין השאר, בחירה מסוימת לדבוק בעבר ולחיות אותו כאילו היה הווה, כלומר להיות שרוי תמיד בבלבול של האין־זמן.

© דליה כהן-קנוהל

cohendal@gmail.com