המלה "מעבר" תמיד טילטלה את דמיוני. יש בה מין קפיציות מילולית שמניפה את השומע בבת אחת ממקום למקום, ממנוחה להרפתקה, ממצב צבירה רגשי אחד למשנהו. במיוחד הילכו עלי קסם מעברים שנהפכו למטפורות, כמו "מעבר יבוק" (האתר עצמו וגם ספרו של א"ב מודינה), "המעבר להודו" של א"מ פורסטר, וכמובן "מעברים" של גייל שיהי.

​

מעבר מנדלבאום היה בבחרותי אחד מאותם שערים גדושי סמליות, שמעבר להם הסתתר עולם אחר, שונה בתכלית מן ההוויה הקלאוסטרופובית של מדינת ישראל הכלואה בגבולות הקו הירוק. היה זה עולם רודני וכאוטי מבחינה פוליטית, אבל עולם גיאוגרפי שכולו חירות. לא אחת הייתי מטייל אל המעבר, ניצב במרחק מה ממנו ומנסה לדמיין את הכבישים המתמשכים משם לסעודיה, להודו וגם לאירופה, אל התרבות העשירה כל כך, שכאן יכולתי לספוג רק רסיסים ממנה שהתחבאו בספרים ובתקליטים שהורי איחסנו עם עלייתם ארצה וזנחו אותם לאנחות.

​

כשקיבלתי לידי את ספרה של דליה כהן־קנוהל, הייתי אחוז ציפייה לקראת המפגש עם מושא זיכרונותי. עד מהרה גיליתי שבאותן שנים בדיוק אכן חלקתי עם גיבורת הספר, ז'קלין כהן, את הכמיהה אל התרבויות שמעבר לגדרות. ההבדל בינינו התבטא בכך שאני כמהתי אל מחוזותיהם של ורלן, גתה, לורקה וטניסון, בעוד ז'קלין כמהה אל ההוויה האירופית המהולה בתבליניו של הלבנט. אני הייתי אחוז בלהיטות של אדם צעיר לקראת עתיד מסעיר, ואילו ז'קלין הבוגרת ממני, כמהה גם אל עָבַרה, שהיה שונה לחלוטין מזה שתיארה באוזני סביבתה.

​

ז'קלין היא מסוג הדמויות שמצליחות להיפצע מהזוויות החדות של המציאות. גורמים לכך רגשותיה העזים, העדפותיה הרומנטיות המסוכסכות, השקרים שבצלם בחרה לחיות וגם האשמה והאחריות שהיא חשה כלפי הסובבים אותה ("במקום שנמצא אדם מאושר, צריך לחפש את האומלל, כי אושרנו בא על חשבון אומללות הזולת, ואני גזלתי את האושר הזה"). המציאות המשפחתית והגיאופוליטית שבה הרומן מתרחש מתדלקת את הקונפליקטים הללו, ושולחת את ז'קלין אל מעברים מסוכנים שנמצאים לא רק במרחב אלא גם בזמן, בין אירועים אמיתיים לבדיוניים שאירעו במהלך חייה.

​

"מעבר מנדלבאום" (הוצאת כרמל) הוא רומן משוכלל מאוד מבחינה ספרותית. יש בו בשלות ומורכבות שמזכירות יצירות רחבות יריעה הזכורות לקוראים מימים אחרים. כהן־קנוהל השכילה לשרטט לא רק את דמותה של גיבורתה, ז'קלין, אלא היא גם מספקת תיאור נאמן ומרתק של החברה והתרבות שסובבות אותה. למקרא הספר, קשה שלא להיזכר ב"רביעיית אלכסנדריה" של לורנס דארל (ואכן, אחת הדמויות מכנה את ז'קלין "ז'וסטין", כשמה של אחת מגיבורות ה"רביעייה"). הדמיון נובע לאו דווקא מערבוביית התרבויות שבה פועלים גיבוריהם של דארל ושל כהן־קנוהל, אלא בעיקר מן המאפיין העמוק יותר: תחושת הגלות הפנימית הרודפת אותם, כפי שהיא מכרסמת גם בהווייתה של ז'קלין ומוליכה אותה אל סיום מפתיע שגם סוגר מעגל.